קוראים לי לינור. סביר להניח שאתם לא מכירים אותי. לפחות לא כמו שהייתי מצפה מכם בשלב זה של חיי. את ימיי אני מעבירה בחברת היי טק ותיקה בתפקיד מאתגר של סמנכ"ל מכירות עולמי. יש לי עובדים ולקוחות ובעלי מניות ויעדים שאפתניים ובתקופות מסוימות גם תקציבי שיווק מעוררי קנאה. אבל יש לי גם סוד. מעבר לשעות העבודה אני שחקנית מגוונת ואיכותית, אחת מאותן שחקניות נשמה מפורסמות שתמיד שמעתן עליהן, ואף פעם לא התעכבתם באמת לתהות על מסלול הקריירה שלהן.

לתפקיד חיי לוהקתי לראשונה לפני 19 שנה. הייתה זו הפעם הראשונה בה הייתי מועמדת לתפקיד ראשי, גדול ומשמעותי כל-כך. ההודעה הדרמטית על הבחירה בי לתפקיד הנכסף הסתכמה במילה קצרה אחת. חיובי. ואני, שבאותם ימים התקשיתי לאמוד בכובד ראש את כל המשתמע מכך, רק חיכיתי נרגשת לבמאי חמור הסבר שיגיש לי את תסריט העלילה שכמו נכתבה בדיוק מפתיע למידותיי. 

הייתי בת 21. ילדה-אישה אחרי שירות צבאי מפואר ורגע לפני התואר הראשון שייחלתי לו , באוניברסיטה מכובדת במרכז הארץ. וטראח! - פתאום זה. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. האמת? לא ציפיתי. נכון שהרגשתי טוב במהלך האודישנים ואפילו די נהניתי מהסיטואציה, אבל לומר שהאמנתי שיש לי סיכוי... לא ממש...אני יודעת שזה עשוי להישמע קצת מתנשא אבל באותם ימים רחוקים באמת ובתמים שלא ציפיתי. לא בשלב הזה של חיי. לא בגיל צעיר כל-כך.

בחודשים הראשונים התבקשתי לשמור את עניין הזכייה בסוד. למעט בן זוגי באותם הימים, איש לא היה שותף לידיעה המרעישה. נרגשת מכובד המעמד, מצאתי עצמי שוגה בחזיונות תהילה אודות סצינות בלתי נשכחות בלוקיישנים אקזוטים שלצידי מלבישה צמודה ונער מים חינני. באותם ימים של סודיות מאולצת הפכתי ארוכות בקפריזות הידועות לשמצה של כל הכוכבות הגדולות ותהיתי אילו מהן  תהלומנה אותי בדרך אל האוסקר הנכסף...

במבט לאחור אני זוכרת בבירור שלא הפסקתי לחייך במשך ימים ארוכים. חיוך אידיוטי שמתפתל בשולי השפתיים ויוצר פס ורוד וארוך לאורך הלחיים. חייכתי לעצמי עמוק בפנים וגם לאנשים החוצה. אנשים זרים שפגשתי ברחוב ושחייכו אליי בחזרה, מופתעים לגמריי מהמחווה הלא צפויה. הפסקתי ללכת. ריחפתי. העולם הפך להיות מקום נפלא ואופטימי והאנשים סביבי כולם מקסימים ויפים. בן זוגי באותם ימים היה מוכן להישבע שסיגלתי לעצמי גינוני כוכבות מפוקפקים, אך לא העז להעיר לי על כך ורק מילא בשקט אחר רצף ההוראות היומיות שהתבקש להן.

תשעה חודשים מאוחר יותר התעוררתי לתפקיד חיי. אימא. לבן בכור. שלוש שנים מאוחר יותר לוהקתי לאותו תפקיד ממש בפעם השנייה. הפעם כאימא לבת.

ומאז ועד היום אני משחקת את התפקיד מעל כל במה אפשרית ואל מול קהל קבוע וביקורתי של שניים. נאום התודה שלי לטקס האוסקר מעולם לא נכתב וגינוני הכוכבות שביקשתי לאמץ לעצמי התרסקו בקול שאון גדול אל מול ערימות הכביסה והכלים המלוכלכים. כאילו לא די בכך, גם שורות התסריט שציפיתי להן דהו אל תוך דף הנייר ביום שילדתי והפכו לעיסה כהה של מילים לא ברורות. מאז, מדי יום ביומו, אני עדיין מעמידה פנים כהופכת בדפים שעה שאני נאלצת להמציא לעצמי את השורות בכל פעם מחדש.  במעט הזמן שנותר לי אחרי ההופעה אני מתנדבת לשמש כמפיקה בפועל, במאית, אשת אביזרים ואפילו נערת מים חיננית.

הטור הזה והבאים אחריו יוקדשו לכן האימהות באשר אתן, המתעוררות מדי בוקר לתפקיד חייכן בלי אף חזרה גנרלית וללא כל נסיון תיאטרלי קודם. אתן, אשר השנים הרבות מאז יום הליהוק המרגש הכריחו אתכן לשחק את התפקיד מבלי שאף אחד ברקע יצעק "קאט" או לפחות יכשיר שחקנית מחליפה.

פתגם ישן אומר שאין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים. זה נכון גם לגביי אמהות. אין  דבר כזה אימא לא טובה, יש רק תפקיד חיים שמצריך אותנו לשחק טוב יותר ועם הרבה יותר נשמה, וכל זאת לקראת שיאה של ההצגה בה אנו הופכות ללא כל התרעה מוקדמת לאימהות לילדים מתבגרים.

אם את אימא לילדים מתבגרים, סביר להניח שצמרמורת קלה אוחזת בך ברגע זה ממש. חשבנו שהיה קשה שהם היו קטנים? אז חשבנו. טעינו. סליחה - איך יכולנו לדעת שמדובר רק בסצנת פתיחה קלילה ולא מאיימת? ולמה אף אחד לא טרח להכין אותנו לרגע הזה?!? ומי זו המפלצת הזאת הזאת שהשתלטה לי על הבית??? ואיפה התינוק החמוד והמתוק שאהב אותי פעם יותר מהכל???

סליחה – אפשר רגע את הבמאי? אני מאסתי בתפקיד - תעצרו את ההופעה! כבו את האורות! אני רוצה את החיים שלי בחזרה!

פחד קהל מישהי!?!